הרבה פעמים פגשתי נשים וגברים שניכנסים למערכות יחסים, ואז בדינמיקה שנוצרת - הגבולות שלהם נחצים כל הזמן ע"י הבן/בת זוג.
ואז בשלב מתקדם יותר של מערכת היחסים, הגבולות האלו מתחילים להצטבר - גבול שניפרץ ועוד גבול ועוד גבול כבר יוצרים מצב של כאב כל כך גדול שקורה אחד משני דברים:
1. הם מתחילים לצעוק, להתעצבן, להתרגז ממש, ואז נוצר פיצוץ, ולא תמיד זה פיצוץ שניתן לגישור.
2. בוקר אחד הם פשוט קמים ומחליטים לנטוש את מערכת היחסים.
אז קודם כל בואו נבין - מה זה בכלל לשמור על הגבולות שלי?
- זה אומר לבדוק עם עצמי מה מתאים לי ומה לא, - וממש להצליח לזהות בזמן אמת כאשר משהו לא מדויק, - לזהות כשאני בנתינת יתר, - לזהות שאני באה יותר מדיי לקראת האחר על חשבון הרצונות שלי, - לזהות כשאני פועלת מתוך פחד להעליב או לפגוע, - לזהות שאני לא מבטאת את הצרכים שלי, - לזהות כשאני בריצוי.
איך זה ניראה במציאות:
- למשל כשלא מתאים לך לצאת לבר רועש, אבל את מסכימה בשבילו, - כשאת עייפה ולא רוצה לראות אותו הערב, אבל את ניפגשת איתו בכל זאת, - כשלא מתאים לך עדיין להתנשק איתו אן לעלות שלב באינטימיות הפיזית, אבל את אומרת לעצמך "אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני לא רוצה או יעלב" אז את מסכימה, - כשאת עושה למענו המון דברים גם כשזה פחות נוח לך, מתוך הרגשה שאם לא תעשי - הוא יילך, - כשאת מסכימה לדברים שהוא רוצה בלי בכלל לבדוק מה את רוצה, - כשאת לא יודעת (כהרגשה כללית) מה את רוצה, - כשאת מזהה שאת בריצוי.
הרבה שנים חשבתי שזה דפוס נשי מובהק, מתוך המקום הזה שאיזה חייזר קטן וחמוד משתלט לנו על הגוף במשך 9 חודשים וכמעט כל המערכות בגוף הולכות לצורך גדילתו התקינה, והרבה פעמים יש לנשים יש חוסר של ברזל וסידן וכו' כתוצאה מהמצב הזה. נשים רגילות להיות אינקובטור אנושי לאדם קטן, שצורך מהן את המשאבים שלהן. מה שניקרא התפקיד הנשי...
אבל בשנים האחרונות, בקליניקה ובהרצאות שהעברתי, פגשתי גם הרבה גברים שיש להם את העניין הזה עם גבולות, ואכן, זה דפוס שמשותף להרבה אנשים - ריצוי וחציית גבולות.
איך הדפוס הזה נוצר? זה מגיע מהילדות שלנו. גידלו אותנו להתחשב, לטפל באחר, להיות מנומסים, ילדים טובים, כל הזמן לבוא לקראת האחר, גם אם זה על חשבון הצרכים שלנו, הרבה מאיתנו למדו שלהיות אגואיסט זה לא טוב, שאנחנו צריכים קודם כל להיות שירותיים, לחשוב על האחר, לתעדף את האחר ואת צרכיו לפני אלו שלנו – כמו לא לפגוע בדודה ולתת לה חיבוק או נשיקה גם אם זה לא נעים לנו או לא בא לנו כרגע..
מתוך הציפייה החברתית הזו, כך נוצר בתוכנו הדפוס של ריצוי וחוסר הקשבה שלנו לעצמנו ולכן חוסר גבולות עצמיים - אנחנו חיים כאשר אנחנו כל הזמן פונים החוצה, אל האדם האחר, שמים לב אליו, דואגים לו, ושוכחים את עצמנו, שוכחים לקחת מקום לעצמנו בעולם.
אז איך משנים?
צעד ראשון - הבנה שמותר - כדי לשנות את זה אנחנו צריכים להבין קודם כל שזה ממש ממש לגיטימי עבורנו לקחת מקום בעולם, לתעדף את עצמנו לפני הכל ולפני כל השאר, וזה הכרחי! להיות קשוב לעצמי לפני הכל!
צעד שני - זיהוי - חשוב לדעת שהרבה אנשים שמרצים וחוצים לעצמם גבולות לפעמים ייזהו את זה כאשר זה הרבה יותר מדיי מאוחר ואז זה ייצא בצורת צעקה! או אפילו נטישה של האנשים ש"גורמים" לנו לזה.
ולכן אנחנו נתחיל בלחפש את זה ולזהות מתי זה קורה - וכשמתרחשת סיטואציה שלא נכונה עבורי, אני קודם כל צריך לעצור ולזהות אותה - לזהות שחציתי לעצמי גבול / שהייתי בריצוי.
צעד שלישי - תיקון - אחרי שזיהיתי אני יכול להתחיל לתקן - לשים את הגבול, להפסיק את הריצוי, לתקשר זאת לאדם השני.
שימו לב שאם זה כ"כ טבוע בי, אז אני קודם כל אזהה זאת בדיעבד, ואז יעלה לי תסכול "שוב זה קורה לי?!"... אבל ככה זה עם שינוי הרגלים - קודם בדיעבד ולאט לאט תופסים את זה יותר ויותר בהווה.
וזה כמו שריר שמאמנים אותו, ככל שנשים יותר תשומת לב על זה ונהיה בתיקונים, בסוף זה כבר יבוא טיבעי.
(רגע של תקווה) אני יכולה לספר לכם שאני עובדת על זה כבר שנים, ואני רואה שאני מזהה כבר שמול אנשים בחיי הגבולות שלי הרבה יותר מוחזקים, אני מדברת אותי, את הצרכים והרצונות שלי, בצורה פשוטה, בלי להתנצל על זה או לתרץ תירוצים (וואו, כמה תירוצים הייתי ממציאה פעם!),
ושמתי לב - שכאשר הגבול שלנו עם עצמנו ברור - זה עובר בצורה מאוד קלילה לצד השני שפשוט מקבל את זה, וממשיכים הלאה. כשאין עניין פנימי מול גבולות – אין עניין במציאות, זה עובר חלק.
אבל שתדעו גם שזה תמיד בעבודה - זה לא נעלם לגמרי אף פעם - זה אימון תמידי.
אז לכל מי שהדברים האלו מדברים אליו ואולי אפילו מטלטלים אותו, דעו שזה שיעור שלכם - להקשיב לעצמכם, ויותר ויותר לבטא את עצמכם בקשרים,
והשינוי הוא ממש ממש אפשרי ומשנה חיים ומאפשר לבנות מערכות יחסים בריאות והרמוניות!
שלכם,
קרן.
